איך להתגבר על פחד ולמצוא תקווה ואמונה בין רעשים חזקים?

הבומים שהתגברו מאד בימים האחרונים,

הקירור העקשן שמלווה אותי בשבועיים האחרונים בחולשה גדולה,

דוחף אותי לראות את הקושי שלי לקבל מציאות,

ולתת לה לעבור בלי לטלטל אותי קשות.

האם אפשרי לא להיות ככ מטולטלים?

אני מאמינה שכן.

(וכמובן, זה גם בגלל שאני חיה במקום שרק שומעת מסביב, אני לא רצה לממד כל היום. בינתיים, או אולי בכלל לא)

כשאני מאפשרת לנפשי להילחץ ולדאוג מאד - אני לחוצה ודואגת מאד.

כשאני מפנה את תשומת ליבי ושמה אותה, באותה מציאות, על מקום אחר - המיינד שלי במקום אחר.

כמו מה?

למשל -

 לנשום עמוק, להרים עיניים לשמי הסתיו המדהימים שבאים עם השקיעה, לשמוע את ציוץ הציפורים שהופכות פעילות יותר לאחרונה.

לשמוע את קול עלוות העצים שנעה עם הרוח החולפת.

להצמיד לבומים מחשבה אחרת, כמו למשל - שאלו צעדי המשיח. שאלו צעדיו של ענק טוב לב שרק רוצה בטובתי.

להאמין.

לקוות, ולצייר תמונה טובה . היא אמיתית בדיוק כמו התמונה הרעה.

כל דבר, אפשר לראות מכמה זויות, אם ממש רוצים.

ואני רוצה. רוצה לראות, ולהיות מחוברת, אל כל אותם דברים נפלאים שבשבילם שווה לחיות.

 והם עדינים, ושקטים, ובהחלט צריך להסיט את תשומת הלב מהרעשים הככ גדולים שתופסים אותנו לאחרונה.

אבל אלו בדיוק הרעשים שגורמים לנו לא להיות עצמאיים בתגובותינו. רעשים חזקים שמפחידים, ומכניסים לתגובות הישרדותיות.

 אז כשאפשר, מדי פעם,

תנו לרעשים העדינים מקום.

 להקשיב בסקרנות - בלי דעה/ידיעה, אלא רק הקשבה פתוחה - מה אומרות הציפורים על הכל?

הצופיות למשל, יש להן המון המון מה להגיד אחת לשניה

אז מה אפשר עוד לעשות כדי להרגיש טוב? כדי להרגיש אהבה?

זו שאלה נהדרת להשאיר אותה פתוחה.

התשובות יגיעו.

הפרח - בלדונה - גברת יפה, מזכיר לי את גינתה של אמי, שכל שנה בתקופה הזו של חצבים ובלדונות, היתה מתמלאת בשמחת ההתחדשות,

למרות ועל אף הכל..