top of page

ענבל מיוחס

  • תמונת הסופר/תINBAL MEYUHAS

מה עושים כשהאפור בחוץ פוגש את האפור בפנים

הפעם אני כותבת ממש ביום הסערה.

פעם, אנשים היו מתעוררים, מרימים עיניים לשמיים,

ויודעים איזה יום יהיה היום, ובעיקר לא יודעים ומופתעים ממה שיגיע.

היום, אין הפתעות.

יש המון המון הפחדות.

ואנחנו שומעים, וזה פועל על התודעה שלנו אם נרצה או לא.

והבחוץ, המזג אוויר במקרה הזה, נחווה כבר לא נקי ,לא כמו שהיה לו לא שמענו שום דבר.

בדכ, חוץ ממה ששומעים בחוץ - שומעים גם את הקולות של הבפנים שמסתמכים על חוויות בעבר.

אם למשל אני - גדלתי בבית ילדים בשנותי הראשונות, וקול הרוח השורקת בחלון הפחיד אותי מאד -

גם היום קול שריקת הרוח נחווה כחוסר שקט לא מובן....


אז מה זה "האפור בפנים" בעצם?

זה החוסר הבנה מה כרגע מעיק.

זה החוסר שקט שבא מתוך חוסר מודעות.

בחוסר מודעות ובהירות - הרגשות השליליים יותר לוקחים פיקוד.

כשיש אפרוריות פנימית, מועקה במילים אחרות, יש חווית חוסר שליטה מסוימת.



וכמה שאנחנו אוהבים שליטה... תחשבו על זה פעם.

הדרך לבהירות - עוברת בהבנה. במיון. בהכלת הרגע. בהשקטה.

בתוך השקט - נולדת ההתבוננות, זו שלא שופטת, זו שרואה, ולאט גם מבינה.


אני מתרגשת לראות את האפור, את החורף הזה, כמובן כשאין אף ילד בחוץ באותו זמן.

יש משהו נכון, חלק מהמעגל, כשיש חורף אמיתי.

כשהצמחים מתכנסים, מחכים, נטענים מבפנים לפריצה שעוד מעט תהיה .

כשהעולם שקט יותר.

בציפייה.

בהפתעה אפילו .

במיים שנאספים.

בהרים המבריקים.

בנקיות גם בפנים..

Comments


bottom of page