top of page

ענבל מיוחס

תמונת הסופר/תINBAL MEYUHAS

סיפור שמתחיל בטעות גדולה, ונגמר בתובנה עמוקה

הבנים שלי אוהבים שניצלים. מי לא?

אבל אני לא יודעת לבשל בשר ועוף, ויותר מזה, שונאת ריח של טיגון שנתקע בבית שעות.

אממה, רוצה לשמח אותם , ושיהיה להם משהו טיפה יותר איכותי משניצל תעשייתי,

ולפעמים אני מוצאת את עצמי במקום הזה,

של לעשות מה שהם אוהבים - אפילו שאני ממש לא... (במאמר מוסגר ,לא מומלץ - נקרא לזה - נפילה ראשונה בסיפור).

בכל אופן, קניתי 3 קג של חזה עוף,

הפשרנו אותו בין חמישי לשישי מתוך הבנה שאחד הבנים יטגן..

רק שהוא, היו לו תוכניות אחרות על אותו זמן שאני חשבתי שיתאים. (נפילה שניה = הזמנים שמתאימים לי בדיוק)

ואז, אחרי שהחזרתי לפריזר

עלה לי רעיון - אכתוב בקבוצת ווטסאפ מקומית מי רוצה לטגן שניצלים ולקבל על זה כסף.

לא עברו 10 דקות - וילד מתוק בן 12 אומר - רוצה אני! (נפילה שלישית - ילד, יום שישי בצהריים, לא סגרתי עם האמא כלום.. תדמיינו בעצמכם את ההמשך).

בקיצור, 3 שעות אחרי זה מגיעה אלי קופסה מלאה שניצלים מוכנים לטיגון - עם ילד נבוך ואף נכלם, ואמא שלא מבינה מאיפה זה הגיע אליה רגע לפני השבת.

זה היה גם רגע ההתעוררות שלי - מה עשיתי? מה חשבתי? למה לא דיברתי איתה בכלל? מאיפה בכלל נפל עלי כזה רעיון - והרי אני בעצמי אמא מנוסה לכמה ילדים, אם מישהו היה מביא לי כזה דבר בזמן ההכנות לשבת, לא רוצה אפילו לדמיין איך הייתי מגיבה..

ולמה אני מתארת את כל זה ככ בפירוט?

כי כל זה היה רק הרקע.

כמו תסריט שנבנה שלב על שלב, נפילה אחרי נפילה, כדי להביא אותי לרגע הקטרזיס המשמעותי -

זה שבו נופלת תובנה מהותית.

בשלב הזה, ארבע אחהצ, נכנסת השבת,

אני ניגשת להתנצל בפני המשפחה.

חוזרת הביתה, בתוכי כבר סערה שנבנתה מתחושת הקטנות הפנימית של הנפילות במקומות הפנימיים -

ואני תופסת שאני מחפשת על מי להפיל את העצבים שלי.

על הבן שלי שמבחינתי הבטיח ולא קיים?

על מי שלא עזר לי כשהייתי עייפה?

על בנזוגי - הקורבן המושלם?

ואז, ברגע הזה - זה קורה.

עצירה. מחשבה. הבנה.

הרי לא סתם עברתי את כל מה שעברתי.

והטעויות הקטנות האלו - כולם היו כדי להביא אותי לראות את הרגע הגדול הזה -

הרגע שבו ההיבריס, הגאווה, שולטת - איך זה יכול להיות שלי דבר כזה יקרה? איך יצאתי טיפשה מסיטואציה?

ומה יציל אותי עכשיו - לשפוך את כל קערת התיסכול על מישהו אחר.

ברגע הזה שבו ראיתי את הדפוס הזה, המוכר כל כך -

להתבאס- ולחפש אשמים אחרים -

עצרתי. נשמתי. הבנתי.

הודתי.

זה לא היה קל.

זה לא נלמד ברגע.

אבל כשמבינים שכל דבר בחיים, אבל באמת כל דבר,

הוא דיאלוג פנימי של התקרבות פנימה,

של הסרת עטיפות וחסמים כדי להיות יותר קרובה -

כשמבינים את זה, להכל יש משמעות.

ואם קראת עד לכאן,

אסגור רק בתזכורת - שאת זה אפשר וניתן ללמוד - ולשנות חיים !

תודה שקראת.

אשמח לתגובות

ענבל מיוחס - בריאות טבעית וחיבור עמוק למהות


Comments


bottom of page