top of page

ענבל מיוחס

  • תמונת הסופר/תINBAL MEYUHAS

הרוזאלך ואנוכי

היא ישבה שם לפני.. מונחת מפודרת באבקה לבנה ומפתה כפליים.. אני יודעת שזה אחד האהובים עלי, מתוק, חם וריחני.. עשוי כמובן מקמח לבן וסוכר ושוקולד.. אוי כל כך מתגעגעת לפעמים. והייתי צריכה לגייס את כל כח הרצון שלי ולהזכיר לעצמי למה אני לא אוכלת כאלו דברים. במקרה שלי לא קשור למשקל וצורת הגוף. במקרה שלי קשור לנסיון להביא בריאות לעורי המתמודד שנים עם גרודים והצקות חוזרות ונשנות. וחשבתי לי שזו אותה המודדות עם הרצון העז שלי להתפוצץ בעצבים והניסיון לנשום ולהחזיק מעמד ולא לצעוק למרות האוטומטים הידועים שפותרים את המתח בצעקה. וזה אותו רצון עז להגיד את כל מה שיש לי בלב ברגע הזה ומיד - תוך הרס ופגיעה ביחסים עם הכי חשוב לי בעולם - אבל להתאפק לא למדתי . ומול אותו רוזאלך במסעדת לנדוור הרגשתי שכח האיפוק שלי גדל. ונותן לי כוחות להתגבר על עוד דברים שממש לא הצלחתי בעבר להתגבר. זו משימה יומיומית לגדל כוחות כאלו. מול הדחפים הרגשיים. מול הדחפים הגופניים. אבל כל פעם שמצליחים לעמוד בהם, התחושה היא של ניצחון קטן ושל כח פנימי שמתהווה והוא השולט, ולא הדחפים. ואין מתוק מזה. ואת זה אני רוצה ללמד החוצה, כי כל כך הרבה מתמודדים עם הדברים האלו. ואנשים לא מצליחים לשמוח בתקופה הכי עשירה של האנושות. וזה אבסורד בלתי נתפס. כי כוחות השוק הם המשחקים במוחנו, ואנחנו צריכים מולם להעמיד צבא פנימי של כוחות פנימיים. ..

bottom of page