חרוזים של התבוננות:
איך רואים קשר בין דברים? השבוע שאל אותי בחור מתוק בן 24 איך יודעים מה הדרך הנכונה לעשות דברים. איך יודעים אם צריך לשחרר, או להתאמץ מאד. זו היתה שיחה יפה ועמוקה.
השיחה באה אחרי שתי "תמונות" בחיי של התמסרות למה שנשלח אלי, בלי להבין בדיוק למה.
הראשון היה לעבוד בקלפי. כמה שהרגשתי שמה לי ולזה, הדרך היתה חלקה לגמרי - בניגוד לתחזיות שלי קיבלו אותי לעבוד, לא שילמתי על נסיעות כי האוטו חברה היה פנוי בשבילי כל פעם, והרגשתי שאין מה לעשות, כנראה אני צריכה להיות שם. בקלפי הרגשתי איך נוכחותי ומה שהבאתי בתוכי, איפשרה קירבה בין האנשים, שמחת המפגש וכו'.
למחרת הלכתי בשטח לטייל, ברצון עז לשבת ולכתוב. והנה, בפניה לא מתוכננת, פניתי שמאלה במקום ימינה. ושם היא חכתה לי. עז שנשכחה עם 2 גדייה החדשים. היה ברור שצריך להביא אותה ואותם לחווה. מרחק לא קצר, עם משקל משמעותי סהכ.
חוויה. התרגשתי.
הרגשתי שכח נעלם מדבר איתי ,דרך הלא צפוי, מראה לי את הדרך, לשחרר שליטה, ולתת למה שמגיע ללא תכנון לנווט אותי .
להבין שאני לא מבינה תמיד למה אני פונה בדרך הזו, אבל בכל מפגש, עם אדם, עם חיה, יש שיעור, יש הוויה,
ואנחנו מביאים את עצמנו. וזה מה שחשוב. וחשוב גם שנהיה ערים למה שאנחנו מקבלים/לומדים בכל מפגש, למה שאנחנו נותנים ללא מאמץ , ולתחושה,
וזו כמובן כבר אמונה,
שיש השגחה ואנחנו לא לבד אף פעם. אם מתחילים לחפש אותה, היא מראה לנו את עצמה בכל דבר.
ואולי, כל ה"תמונות" האלו היו בכלל פרומו למפגש עם אותו בחור, הכנה לשיחה בינינו, שבאתי אליה עם חוויות טריות ותובנות פנימיות מהן יכולתי לגזור שיחה מדויקת יותר בינינו.